אורית: בבוקר הטיול קמתי מוקדם, והערתי את אביעד ואביתר . הבאתי להם את האוכל, השתייה ושאר הדברים. ברכתי אותם שיחזרו לשלום. ביום למחרת יצאנו לסידורים אחר הצהריים. לא הספקנו להרחיק מהבית והנה נשמע צלצול, והרב יצחק דור היה על הקו . הוא סיפר, שאביתר נפצע בטיול והוא נמצא בבית חולים, וכיוון שכל שנה הוא נוסע לבקר את התלמידים בטיול השנתי, הוא הציע לנו להצטרף אליו. שאלנו מה סוג הפגיעה? הרב דור אמר שהוא לא יודע כלום ושנדבר עם ינון, אחראי הטיולים. התקשרנו לינון. אז נודע לנו שאביתר טבע, אבל הוא חזר להכרה. בקשנו, שימסור לאביתר, שאבא בדרך. תוך כדי עשינו פרסה וחזרנו הביתה. להפתעתנו הרבה, חיכו לנו הרב יצחק דור והרב שמואל הורביץ בחנייה. אבנר חשב לקחת את התפילין שלו במידה ויצטרך להישאר שם. אך הרב דור אמר לו: "אין צורך חוזרים עוד הלילה" . דברים אלו חיזקו בי את התחושה שהמצב של אביתר טוב. עליתי הביתה כדי להיות עם הבנות. ידעתי שמדובר בנסיעה ארוכה, ולא רציתי להשאיר אותן הרבה זמן לבד, חוץ מזה הבנתי, שהמצב לא כל כך חמור. הדבר הראשון שעשיתי כשעליתי הביתה, היה להרים טלפון לבית חולים "העמק" בעפולה, ולשאול מה מצבו. לתדהמתי אמרו לי, שלא נכון מה שספרו לי שאביתר חזר להכרה, ולמעשה הוא במצב קריטי, ההגיון אומר שלא יכול להיות שילד הולך לטיול ולא חוזר ממנו וכעת עושים לו החייאה. התחלתי ללכתכמו מטורפת הלוך ושוב בבית. רציתי לצרוח, אך לא רציתי להפחיד את הבנות. לקחתי ספר תהילים, ולא יכולתי לקרוא מילה אחת. התחלתי לבכות. הבנות שאלו מה קרה. לא ידעתי מה לספר להם. אמרתי להם, שאביתר בבית חולים, ושיקראו תהילים. התקשרתי שוב לבית חולים. לא רצו לתת לי לדבר עם אף אחד, עד שהרופאה שוב ענתה לי ואמרה "המצב עדין קריטי מחכים שתבואו". "מה עושים לו עכשיו?" שאלתי – "החייאה" הייתה התשובה. כמה זמן אפשר לעשות לילד החייאה? שאלתי את עצמי. עדיין לא קלטתי. הדפיקה בדלת הפתיעה אותי מאד. גיסתי, נכנסה וחיבקה אותי. לא הבנתי מה היא רוצה, ואיך היא יודעת מה קרה. אחריה נכנסה עוד גיסה, ועוד מישהי, שהציגה את עצמה כ"ענת" מ"חורב" . יחד אתה נכנסו עוד שני מורים מ"חורב" שלא הכרתי. היה איתם עוד אדם, שהציג את עצמו כפרמדיק שטיפל באביתר. לא הבנתי למה כולם רוצים להיכנס. רציתי לומר להם שילכו, אבל לא היה לי נעים. הפרמדיק סיפר, שהוא ניסה לעזור לאביתר כמה שרק יכול. לא הבנתי מה הוא אומר. שאלתי שוב ושוב מה מצבו עכשיו, אך לא קיבלתי תשובה. לבסוף העזתי ושאלתי האם הוא בחיים. הפרמדיק השפיל מבט ולא ענה . התחלתי לצרוח בקול את שמו של אביתר וקיוויתי שיפסיקו אותי, ויאמרו לי להירגע כי הכול בסדר, וזה לא הגיע למצב הזה. אבל שאר האנשים בחדר התחילו לבכות יחד איתי… הבנתי שזה אכן מה שקרה, שאביתר מת, אך הלב סרב להאמין. ההיגיון אומר, שלא יכול להיות שילד הולך לטיול ולא חוזר ממנו. שאלתי שוב ושוב אם זה לא טעות, ושזה לא יכול להיות. רציתי לצרוח על כולם, שיפסיקו לדבר שטויות חסרות הגיון, ושילכו מהבית שלי, אם לשם כך הם הגיעו, במקום זה בכיתי ובכיתי, ולא יכולתי להירגע. לא יכול להיות, שלא יהיה לי יותר אביתר. הילד היפה והאהוב שלי. דמיינתי אותו שוב ושוב במבט מפוחד כזה. דמיינתי אותו נחנק ומנסה לקרוא לעזרה, והמים ממלאים את פיו. תקופה ארוכה לאחר האסון הייתה חוזרת אלי תחושת החנק הזאת ומציפה אותי…

בזמן הזה אבנר היה בדרכו לבית חולים "העמק" בעפולה. בדרכו לשם החל להבין שהמצב קריטי אך לא שיער את הגרוע מכל.

אבנר: יצרתי קשר עם עוזרו של הרב פירר לבקש את עזרתו ובמקביל פניתי למכרים שיתפללו על אביתר . בכניסה לבית חולים "העמק" בעפולה שמתי לב שהרב יצחק דור נעלם, שיערתי, שהיות ויש בעיה לכוהנים להיכנס לבי"ח הוא נאלץ להמתין בחוץ. מלווה ברב הורביץ פניתי לאנשי חדר המיון ושאלתי היכן אביתר אביבי? הובלנו לחדר. רק אני נכנסתי . מולי עמדו צוות הכולל רופאים ועובדת סוציאלית. כולם בפנים קודרות. שאלתי מה קורה? איפה אביתר? אני רוצה לקחת אותו הביתה. ואז, כמהלומה נחתה עלי בשורת האיוב מפי הרופאה שקבעה את המוות. "ניסיתי, נלחמתי עליו, אך לא הצלחתי." אמרה הרופאה בעיניים דומעות .

התקשיתי להאמין. הסתכלתי וראיתי את פני כולם מבשרים את אותה בשורה מרה.

התיישבתי ובכיתי. ליבי נשבר, אחזתי בראשי. איך ייתכן ? שאלתי את הרופאה מה קרה, מה גרם למותו? "טביעה" ענתה הרופאה הוא כנראה היה זמן רב תחת המים. ניסינו הכול , מכות חשמל וכל הטיפולים…אך איבדנו אותו."

שאלתי: איך הוא הגיע בכלל למים? מי הכניס אותם למים? היכן אחיו התאום אביעד?

"אביעד בדרכו לכאן, אתה תצטרך להודיע לו" אמרה העובדת הסוציאלית. "ומה עם רעייתי, מי יודיע לה? " – "גם אתה. אבל בוא נתקדם לאט לאט."

נפגשתי עם אביעד, ובישרתי לו את הבשורה האיומה והמרה, שאביתר לא אתנו. "הם לא הצליחו להציל אותו." אביעד פנה לצוות הרופאים בתחנונים "אנא תנסו שוב. זה לא יתכן".

חיבקתי את אביעד ומיררתי בבכי, "הם עשו הכול אך ללא הואיל.

עכשיו צריך להתקשר לאמא להודיע לה. השיחה עם אורית הייתה קורעת לב, כל אחד ניסה להיות עדין ולבשר לשני את הנורא מכל עד שהבנו שהנורא מכל כבר ידוע…