דמעה לאביתר

ילד ותיק יצאו לטיול.

חזר התיק, אך הילד לא חזר…

היו בו, בתיק, בגדים לכביסה, ובגדים נקיים ,

היו בו פיג'מה וקצת מצעים,

היו כמה חטיפים, שלא הספיקו לאכול,

וחבילת מרשמלו ל"על האש" על החול.

ילד ותיק יצאו לטיול.

כל פריט בתיק נארז בהתרגשות,

קופל בקפידה,

כל דבר הוכנס לתוכו בזהירות,

לכל פריט הוצמדה מחשבה…

ילד ותיק יצאו לטיול.

חזר התיק, אך הילד לא חזר.

למחרת חזרו גם המשקפיים,

וביום שלאחר מכן חזר גם השעון, עדין עובד – הרי הוא שעון נגד מים….

ילד ותיק יצאו לטיול. חזר התיק, אך הילד לא חזר.

לא חזרו חוויות, לא חזרו סיפורים,

לא חזרו תיאורים על נופים מרהיבים.

לתמונות שהגיעו הוצמדה מנגינה עצובה,

כזאת, שעד היום מעוררת עצב ותוגה.

ובכותרת של כל תמונה נכתב שם מוזר ולא מוכר: ז"ל.

לטיול יצא ילד אצילי ומקסים.

ילד מדהים, מלא הבטחה לחיים מוצלחים.

הייתכן, שכל ההשקעה וההבטחה

טבעו במים עמוקים?

פרק ראשון: על אביתר

איך אפשר לספר "סיפור חיים" על חיים כה קצרים?
מה יכול היה להספיק ילד ב - 12 וחצי שנים?
ומצד שני איך אפשר לקמט 12 ו–חצי שנים למספר עמודים?
אנחנו מנסים.
החיים שלנו מחולקים כבר זמן רב ל"לפני ואחרי האסון".
התחושה של הפספוס היא תחושה איומה ונוראה.
במקום להכיר את אביתר יותר, במקום להכיר את ילדיו,
למדנו להכיר לעומק חוויה של מוות, שכול, חוסר, היעדר.
אנו מתגעגעים כל כך לאביתר התינוק, הילד, הנער שהיה ונשאר...
אך יחד עם זאת, היעדרותו של אביתר היא בעיננו כאילו ענין "טכני", זמני.
הוא אתנו, אנו עמו, מצפים לו, חיים אתו ואותו.

כשהתבשרנו שאנו עומדים להיות הורים, ועוד הורים לתאומים- ריחפנו מאושר. היינו גאים. הרגשנו בעננים. איזו ברכה, איזה נס מתרקם כאן.

חיכינו כל כך ליום שנכיר אותם, שנראה למי הם דומים. עד הלידה קראנו להם בשמות A ו . – B

תשעת החודשים היו ארוכים כל כך… אך היינו צריכים לחכות. לתת להם לגדול. הוצרכה שמירת הריון של כמעט חודשיים,ובסופה זירוז לידה, כי זה היה כבר יותר מידי…

כשנולדו אביעד ואביתר בכ"ז תשרי תשנ"ח, נכנסה השמחה הביתה. לא היה אכפת לנו לקום עשרות פעמים בלילה.

להאכיל אותם או להחליף להם. למעשה היינו עומדים לפעמים ומסתכלים עליהם ישנים, מחכים שכבר יתעוררו….

הברית של אביתר צופנת בחובה סיפור מופלא, שעד היום איננו יודעים את פישרו.

לאחר הברית של אביעד נ"י התבקשו האורחים לשבת לאכול את המנה הראשונה, כדי שיהיה הפסק

בין הבריתות, לאפשר ברכת "שהחיינו" נוספת. לפתע הופיעבפתח האולם הראשון לציון, הרב עובדיה

יוסף שליט"א לבוש בגלימה המסורתית. חשבנו שזו מתיחה, ואולי מישהו התחפש, אך עד מהרה התעשתנו וקיבלנו את פניו בלי להבין מדוע הגיע, שכן אנו לא הזמנו אותו. לאחר כעשר דקות בהם עמדנו נבוכים, שאל הרב עובדיה "מי אבי הבן?" אבנר צעד קדימה ואז נזף בו הרב: "מה קורה? קבענו לשעה 14:00 איפה התינוק?"

הבנו שהרב רוצה להיות הסנדק, ואבנר ענה: "אני אשמח מאד לכבד את הרב" באותו רגע נכנס הנהג של הרב, והסביר שחלה כאן טעות, והם למעשה היו צריכים להגיע לברית אחרת. אך הרב התעקש: "אם הגעתי לפה אני אהיה הסנדק בברית זו". כולם לחשו "זה משמים.. משמים…" ואכן הרב עובדיה שימש הסנדק של אביתר והתעקש שגם כל שאר הכיבודים יהיו שלו. בקשנו לכבד את הרבנים מישיבת "ברכה משה" במעלהאדומים, בה למד אבנר. אך הרב התעקש שהכול שלו. נסינו להציע שהמוהל, הרב ראובן אלבז יקבל כיבוד. אך הרב בשלו "הוא מוהל, זה מספיק לו. הכול שלי!" הברכות, העמידה לברכות וכו'.

הרב עובדיה יוסף הסנדק של אביתר

כשהיינו מטיילים עם התאומים והיו פוגשים אותנו חברים, הם היו שואלים בחיוך: "אז מי מהם של הרב עובדיה?"...
כשגדל אביתר, ושמע את הסיפור על הסנדק שלו, הוסבר לו שעליו להיות ראוי לתואר הזה, ועליו להתאמץ ולהשתדל בלימוד התורה. ואכן הוא הפתיע את כולנו בשקידתו, בהתמדתו ובחריצותו . אביתר למד ביסודי בבית ספר "נועם" בנים ברמות, ובחטיבת הבינים למד בישיבה התיכונית "חורב".
על אף שהיה צעיר מבני כיתתו בשנתיים, הוא היה מצטיין שכבתי וספורטאי מעולה. תמיד למד בשקדנות ובחריצות.
המחנך שלו בכיתה ה'-ו', הרב יהודה מרציאנו, נהג לומר, שהוא מאתגר אותו בשאלותיו ובחידושיו...
על תכונותיו של אביתר ניתן ללמוד מדברי מוריו ומחנכיו וחבריו:

גם הרב דודי ליבוביץ מחנכו מכיתה ז' בישיבת "חורב" סיפר שאביתר היה שואל שאלות מאד מחכימות שגורמיםלמורה לעיין שוב מחדש, להעמיק את הרמה של השיעור.
"אני זוכר באביתר בעיקר שלוש תכונות" אומר הרב דודי ליבוביץ. התכונה הראשונה היא השקט. אצל אביתר הכול נעשה בעדינות בלי רעש וצלצולים. כמו שהגמרא אומרת על תלמיד חכם: "שייף עייל שייף נפיק" אף אחדלא מרגיש כשהוא נכנס, לא מרגישים כשהוא יוצא. הוא היה מאד שקול ורגוע כמו שהקב"ה מתגלה, לא ברעש ולאבאש אלא בקול דממה דקה.
התכונה השנייה היא העזרה לזולת: אם מישהו היה צריך  עזרה בלימודים, בהשלמת ציוד, שע"ב וכד' אביתר תמיד התנדב, וזאת בלי להחזיק טובה לעצמו, בלי רעש וצלצולים בביישנות כזו.. הכול בעדינות ובנועם. התכונה השלישית שאי אפשר להתעלם ממנה היא החיוך שתמיד היה בפניו. החיוך היה תמיד פרוש על כל מעשיו, על כל סדר יומו. אני לא זוכר את אביתר לא מחייך. החיוך שלו עשה גם אותך שמח ומחייך."

אביתר ז"ל

נער חכם אחד כתב פעם: אם תחפש באדם – מלאך, לא תמצא. אם תחפש במלאך – אדם, לא תמצא. אבל אם תחפש באדם – אדם, תמצא מלאך! אצלךאביתר, לא היה שום צורך לחפש. כל מי שפגש אותך, ובוודאי מי שהכירך, מיד ראה בך: אדם – מלאך! אדם – בזה שמעולם לא פגעת בחבר, תמיד שמרת על כבוד חבריך ומוריך, תופעה שאין להקל בה ראש בגיל זה, ויחד עם זה – מלאך טוב, מאיר פנים לכל, שלא יחמיץ הזדמנות לעזור לחבר, מתנדב ראשון לכל משימה. אין בדבריי אלה כל מליצה. ב"ה זכיתי ללמדך שנה תמימה, ומעיד אני שהדברים אמת לאמיתה, בחינת 'מקצת שבחך' בלבד. מאביך, יבדל"א, שמעתי על קידוש השם שלך, בתפילתך בבית הכנסת, באהבת התורה ושקידתה – היינו: בין אדם למקום.תכונות אלו תמיד השתדלת להצניע, "שייף עייל שייף נפיק".אך את הקפדתך המיוחדת על "בין אדם לחברו" – כאמור, הן ב'סור מרע' והן ב'עשה טוב', לא הצלחת להסתיר, והרי היא מופת ודוגמא לכולנו. אצלי פשוט שהחכם שאמר: 'ומתלמידיי יותר מכולם', התכוון לתלמידים כדוגמתך. חבל, חבל על דאבדין ולא משתכחין! נא היה מליץ טוב בעד הוריך, משפחתך וכל אוהביך – תהי נשמתך האהובה צרורה בנפשנו לעולם.

הרב דודי ליבוביץ מתוך אתר ההנצחה לאביתר ז"ל

"אני זוכר את המעורבות ואת הרצון שלו בלימוד תורה בכיתה". סיפר הרב רפאל סמואל הר"מ של אביתר בכיתה ח' בישיבת "חורב"."המבט בעיניים שלו היה מבט שכל כולו אומר רצון ללמוד ולקבל ולהבין ולשמוע. היה לו חיבור מאד גדול לשיעור תורה וידע תורני נרחב מאד. הוא היה מרבה לשתף את הכיתה בידע הזה ומעשיר מאד את השיעור."

מספר גם הרב דוד מוריה, מורה לתנ"ך ולמשנה של אביתר: "בדרך כלל כשנזכרים במישהו שנלקח בצורה טראגית הלב נחמץ ועצובים, אבל באביתר אי אפשר להיזכר מבלי להתמלא באיזו שהיא שמחה, באיזה שהוא אור. כי כל ההופעה שלו הייתה הופעה של טוב, של חיוך, שקט נפשי.רואים שמעניין אותו מה שאתה מלמד. היה לו רצון אמיתי להעמיק בידע. זו חוויה של מורה ללמד תלמיד כזה. הוא היה בא אלי אחרי השיעור עם שאלות, שבאמת ראית עליו שהוא רוצה להבין אותם עד הסוף. הוא היה פרפקציוניסט תמיד רצה את ה – 100% שלו ובאמת הגיע לו, אבל הדרך שהוא ביקש את ה 100% הייתה לא כי "מגיע לי" . זה היה בשקט בעדינות.

אביתר - "שייף על שייף נפיק"

הייתה תכנית כזו שעשיתי, שמי שמקבל ציונים גבוהים יוכל לקבל בתעודה ציון עם חסינות שכזו.
אביתר בא אלי בביישנות ובעדינות לשאול אותי אם הוא רשום אצלי בתוכנית זו . אמרתי לו שוודאי שכן! אם לא לך אז למי מגיע? אבל הוקסמתי מאד מהדרך בה שאל זאת."מחברותיו היו מושלמות ומושקעות, כותרות צבועות ומודגשות בקו…. הייתה באביתר שמחת הלימוד וחדוות היצירה. לא הרבה ילדים אוהבים להשקיע בקישוט, אך כשאביתר החליט לעשות משהו, זה היה חייב להיעשות בשלמות.

פעם ניתנה בבית הספר משימה ליצור דגם תלת ממדי על זהירות בדרכים. אביתר השקיע שעות ביצירת דמויות מפלסטלינה שימחישו את חשיבות השימוש במחזירי אור. היצירה כללה את כל הפרטים הקטנים שיכולנו לדמיין.
כולל אוזניות המחוברות לראשו של הולך הרגל… כזה היה אביתר. מושלם ושואף לשלמות. 

אביתר תואר ע"י חבריו לכיתה כילד אציל נפש, מאיר פנים עם חיוך מתמיד. מקובל מאד בחברה ומסביר פנים לכולם. מסייע לחבריו בלימודים, ומתנדב לכל דבר חסד ונתינה. "אם היית מבקש ממנו משהו הוא היה עוזר לך עד הסוף. בשמחה ומכל הלב ועוד מוסיף לעזור בדברים אחרים" – יאיר, בן כיתתו של אביתר.

מספר הראל וינוגרד בן כיתתו של אביתר: "התכונה שמאד בלטה אצל אביתר הייתה שמחת החיים.

אני לא זוכר הרבה אנשים שבאו להגיד לי שלום בבר מצוה שלי. הייתי לחוץ… אני זוכר אולי שניים,שלושה אנשים ואביתר אחד מהם. הוא הגיע מקולח ומסודר כזה, כמו תמיד, וברך אותי בשמחה.

הרגשתי שהוא באמת שמח בשמחתי. "הייתה לו עקשנות מיוחדת חיובית, של דבקות במטרה. אם היה קובע לעצמו מטרה הוא היה עומד בה." "הוא גם היה מקבל תמיד ציונים טובים אבל מעולם לא התגאה בהם. תמיד שיבח אחרים על הציונים שהם קיבלו." – ענר שפירא בן כיתתו של אביתר.

"אני זוכר אותך כל הזמן מחייך… לקחתי על עצמי לחייך. בשבילך ובשביל כולנו…" – אשרי סלמה מתוך מכתב, שכתב במלאת שנה לפטירתו של אביתר.

אביתר ניחן בכישרון מוסיקלי, למד לנגן באורגן, ואף הלחין מנגינה. הנעים לנו את השבתות בקולו הערב במגוון סגנונות. את כישרונותיו חלק עם חבריו, ועזר להם בשמחה ובענווה רבה. אותנו המשפחה, תמיד החכים וריגש בדברי התורה, שהיה אומר בשולחן השבת.מספר שבתות לפני פטירתו אביתר אמר את דבר התורה הבא, ובאופן סמלי ומפתיע השאיר לנו כעין צוואה לחיים.

פרשת השבוע של אותה שבת הייתה "אחרי מות" וזה דבר התורה שאמר אביתר: על "ויידום אהרון": "נשאלת השאלה איך יכול להיות שאהרון הכהן , המתואר כאדם מאד אנושי, אוהב שלום ורודף שלום, שרגישלמצוקות האחרים, ומזין ומשפיע רגשות של חום ואהבה לסובבים אותו, אינו מביע שום רגשות בטרגדיה של מותבניו?

פרושים רבים נכתבו על כך, אך החידוש שאביתר חידש הוא, שלאהרון לא הייתה את הפריווילגיה ברגע הזה להתאבל או לבכות את מות בניו אהוביו קדושי עליון, כמאמר הכתוב: "בקרובי אקדש".
הוא היה בתפקיד. הוא היה שלוחו של מקום. מדובר ביום הכי שמח של עם ישראל בקבלת השכינה למשכן, ועכשיו עליו להתנתק מכל הצרכיםהאישיים שלו ולהיות קר רוח, ולמלאת את צורכי הציבור.
דווקא בגלל האחריות הגדולה המוטלת על כתפיו.
וגם משה, אחיו, עומד על המשמר שהמלאכה תבוצע כראוי, שלא יהיו עוד תקלות.
אהרון, שעמד במשימה בגבורה רבה וידע להתאפק ולהתמסר לשליחותו של מקום זכה לדיבור ישיר של הקב"ה אליו בפרשיית איסור שתיית היין המובאת מיד אחר כך. ולא באמצעות משה כבדרך כלל. כל זאת כאות הוקרה והערכה על זה ש"ויידום אהרון".

מדבר התורה של אביתר אנו ראינו ולמדנו לחיים את הנמשל המובא בדברי הגרי"ד סולוביצ'יק בהתייחסו למושגים "ייעוד" מול "גורל".
האדם לא בוחר את גורלו.
לעיתים הגורל נכפה עליו מבלישיוכל להבין מדוע ולמה, אך אין הקב"ה רוצה שיתעסק בחקירות "למה" , במובן של "הנסתרות לה' אלוקינו" אלא בייעוד, במובן של "הנגלות לנו ולבנינו עד עולם"
מה אתה עושה עם אותו גורל? לאן אתה ממנף את האנרגיות וקובעם ליעוד ולשליחות שלך? ובטח ובטח במקום שאין איש השתדל להיות איש.
כלומר, כשצורך השעה הוא כזה, שהדבר לא מטופל, האחריות היא על כתפיך לדאוג להשלים את המלאכה.
לתקן את המעוות, ולקחת גורל כ"כ קשה ולהפוך אותו ליעוד, שבסופה מזכה להכנסת השכינה למשכן לעם ישראל.

כבר בהיותו תינוק וילד בלט ביופיו שובה הלב. במעון היו מרימים ומנשקים אותו וקוראים לו "ספר תורה"….
ובכל הזדמנות הגננות רצו להצטלם אתו.

חבריו היו נוהגים ללטף את הבלורית שלו בלי שירגיש… שערו חלק ומבריק.

עיניו חומות וגדולות שריסים ארוכות מקשטות אותם. אבנר נהג לומרשאביתר מזכיר את התיאורים על ר' יוחנן שהיה מתואר בגמרא, כיפה תואר מיפה ירושלים.

הוא היה ילד רגיש לעצמו, לזולת ולסובב אותו. עזר הרבה בבית וגם פה השקיע מעצמו כדי להגיע לתוצאה המושלמת האופיינית לו.
ניקה ביסודיות מכל הלב.

מספר פעמים הכין עוגה לשבת.
העוגה הייתה כל כך טעימה שזכתה לכינוי: "העוגה של אביתר".

אביתר יפה התואר

אביתר היה חברותא עם אביו אבנר הי"ו ועם אחיו אביעד נ"י .היה להם סדר קבוע כל שבת, שבו  למדו בין השאר: פרק משנה, "משנהברורה", "חיי אדם", רמב"ם וגמרא, פרשת שבוע ,מחשבת ישראל ועוד.

אורית: הדבר הראשון שעליו חשבתי ,כשניסיתי לדמיין את אביתר מגיע לשערי מעלה, היה את עשרות ואולי מאות דפי התורה, שלמד רוקדים לקראתו. בחייו, היה נראה לי לעיתים מוגזם ומתיש ללמוד כל כך הרבה כל שבת .

הרבה פעמים עמד לי על קצה הלשון לומר לאבנר, שישחרר אותם מהלימוד וייתן להם לנוח. כי כמה אפשר ללמוד? אבל שתקתי.

היום אני שמחה ששתקתי אני יודעת, שאביתר למד הרבה יותר תורה לא רק מילדים בני גילו אלא אפילו יותר ממבוגרים שקובעים עיתים לתורה, ושמחתי על התעקשותו של אבנר לקיים את ה"סדר" הזה כל שבת.

אבנר: בשבת האחרונה שלפני פטירתו, אביתר הפתיע אותי ולאחר שסיים ללמוד את הסדר הקבוע, סיימנו את סימן ק' במשנה ברורה, הוא אמר לי שמשעמם לו. תוך כדי כך הוא הושיט יד לארון הספרים ושלף משם גמרא. "אופס, יצאה לי גמרא" הוא צחק. התיישב על הספה והתחיל ללמוד. חשבתי שהוא צוחק עלי. 
להפתעתי הרבה אביתר ישב ולמד בשקידה דף שלם בגמרא. ללא עזרה, ללא הנחייה, ולא היה זה דף שנכלל בחומר הלימודים שלו. כך סתם מתוך שעמום…..
לאחר הלימוד עברתי איתו על הסוגיא ונכחתי שאכן למד נכון. חייכתי לעצמי, ולחשתי בשמחה את הפסוק הראשון של "קריאת שמע". ביודעי שהנה זכנו ה' להגיע למה שלמדני רבי ומורי הרב חיים סבתו שליט"א על חינוך ילדים ללימוד תורה: מתחילים מגיל צעיר, עד שהילד כבר מורגל בתורה ולומד בחשקו בתורה, במובן מסוים בכוחהאנרציה, מבלי שמישהו משדלו.

אין לתאר את האושר של הורה, כשרואה שמשאת נפשו של בנו היא ללמוד תורה כשמשעמם לו…

אבנר: הייתי יוצא עם אביעד ואביתר להליכה משותפת כמה קילומטרים כל ערב, ומנצל את הזמן הזה לשמוע מה עבר עליהם במשך היום. תוך כדי הליכה היינו משוחחים על חוויות היום, מן הנלמד בבית הספר ,סוגיות מן החיים, חידושי תורה ועוד. הקשר ביננו היה דיאלוג של ממש. חברות, ופרגון.

אני זוכר כשלקחתי אותם לרובע היהודי ל"הכנסת פרשיות", הציע הסופר סת"ם ומכין התפילין, הרב יעקב, ללמוד איתם כרבע שעה על הבר -מצוה על התפילין ומשמעותם.
ישבנו ולמדנו בעמקות ובשקידה, עד שלא שמנו לב שעברו שלוש שעות .
רעייתי אורית מרוב דאגה התקשרה לשאול אודותינו. 
הרב יעקב כל כך התלהב מהחריצות והשנינות שלהם, עד שהחליט להעמיק איתם יותר ויותר.
אביתר היה שותף בסיום הכנת התפילין המהודרות.
את התפילין הניח באותו מעמד מתוך התלהבות, שמחה וברק בעיניים לקיום המצווה.
הוא כל כך ייחל לבר המצווה שלו . כזה פספוס שלא זכה להניח את התפילין במעמד הבר מצווה עצמו…

אביתר ואביעד היו תאומים בלתי נפרדים.
בכל מקום שראו את האחד חיפשו את השני.
אורית: בלילות הייתי צריכה שוב ושוב לבקש מהםשיפסיקו לדבר.
השיחות ביניהם היו נראות אין סופיות. לא פעם שאלתי את עצמי. הרי כל היום הם היו יחד. על מה יש להם עוד לדבר?…
אביעד סיפר לי פעם, שכשחילקו בבית הספר, שבו לומד כיום – ישיבת "תורה ומדע" ליד "מכון לב" את חולצות השכבה, הוא יצא מן הכיתה לבוש בחולצה, ובאופן אוטומטי ניגש לחפש את אביתר להראות לו,ולראות איך נראית עליו החולצה…. זאת מבלי שאביתר נכח פעם אחת בבית ספר זה…. 

אביעד ואביתר- תאומים בלתי נפרדים

הסיפור הזה צבט את ליבי והוכיח לי כמה הם היו קשורים זה לזה. 
שאלו אותי הרבה פעמים אם לא היה לי קשה שנולדו לי תאומים מיד בהתחלה.
האמת, שתמיד זכרתי את הצדדים היפים שבעניין.

איך הם תמיד העסיקו אחד את השני. איך עזרו אחד לשני בשעורי הבית. כמה חמוד הם נראו יחד לבושים בבגדים זהים… תמיד אחד דרבן את השני, אחד השלים את השני….

פרק שני: האסון.

אורית: בבוקר הטיול קמתי מוקדם, והערתי את אביעד ואביתר . הבאתי להם את האוכל, השתייה ושאר הדברים. ברכתי אותם שיחזרו לשלום. ביום למחרת יצאנו לסידורים אחר הצהריים. לא הספקנו להרחיק מהבית והנה נשמע צלצול, והרב יצחק דור היה על הקו . הוא סיפר, שאביתר נפצע בטיול והוא נמצא בבית חולים, וכיוון שכל שנה הוא נוסע לבקר את התלמידים בטיול השנתי, הוא הציע לנו להצטרף אליו. שאלנו מה סוג הפגיעה? הרב דור אמר שהוא לא יודע כלום ושנדבר עם ינון, אחראי הטיולים. התקשרנו לינון. אז נודע לנו שאביתר טבע, אבל הוא חזר להכרה. בקשנו, שימסור לאביתר, שאבא בדרך. תוך כדי עשינו פרסה וחזרנו הביתה. להפתעתנו הרבה, חיכו לנו הרב יצחק דור והרב שמואל הורביץ בחנייה. אבנר חשב לקחת את התפילין שלו במידה ויצטרך להישאר שם. אך הרב דור אמר לו: "אין צורך חוזרים עוד הלילה" . דברים אלו חיזקו בי את התחושה שהמצב של אביתר טוב. עליתי הביתה כדי להיות עם הבנות. ידעתי שמדובר בנסיעה ארוכה, ולא רציתי להשאיר אותן הרבה זמן לבד, חוץ מזה הבנתי, שהמצב לא כל כך חמור. הדבר הראשון שעשיתי כשעליתי הביתה, היה להרים טלפון לבית חולים "העמק" בעפולה, ולשאול מה מצבו. לתדהמתי אמרו לי, שלא נכון מה שספרו לי שאביתר חזר להכרה, ולמעשה הוא במצב קריטי, ההגיון אומר שלא יכול להיות שילד הולך לטיול ולא חוזר ממנו וכעת עושים לו החייאה. התחלתי ללכתכמו מטורפת הלוך ושוב בבית. רציתי לצרוח, אך לא רציתי להפחיד את הבנות. לקחתי ספר תהילים, ולא יכולתי לקרוא מילה אחת. התחלתי לבכות. הבנות שאלו מה קרה. לא ידעתי מה לספר להם. אמרתי להם, שאביתר בבית חולים, ושיקראו תהילים. התקשרתי שוב לבית חולים. לא רצו לתת לי לדבר עם אף אחד, עד שהרופאה שוב ענתה לי ואמרה "המצב עדין קריטי מחכים שתבואו". "מה עושים לו עכשיו?" שאלתי – "החייאה" הייתה התשובה. כמה זמן אפשר לעשות לילד החייאה? שאלתי את עצמי. עדיין לא קלטתי. הדפיקה בדלת הפתיעה אותי מאד. גיסתי, נכנסה וחיבקה אותי. לא הבנתי מה היא רוצה, ואיך היא יודעת מה קרה. אחריה נכנסה עוד גיסה, ועוד מישהי, שהציגה את עצמה כ"ענת" מ"חורב" . יחד אתה נכנסו עוד שני מורים מ"חורב" שלא הכרתי. היה איתם עוד אדם, שהציג את עצמו כפרמדיק שטיפל באביתר. לא הבנתי למה כולם רוצים להיכנס. רציתי לומר להם שילכו, אבל לא היה לי נעים. הפרמדיק סיפר, שהוא ניסה לעזור לאביתר כמה שרק יכול. לא הבנתי מה הוא אומר. שאלתי שוב ושוב מה מצבו עכשיו, אך לא קיבלתי תשובה. לבסוף העזתי ושאלתי האם הוא בחיים. הפרמדיק השפיל מבט ולא ענה . התחלתי לצרוח בקול את שמו של אביתר וקיוויתי שיפסיקו אותי, ויאמרו לי להירגע כי הכול בסדר, וזה לא הגיע למצב הזה. אבל שאר האנשים בחדר התחילו לבכות יחד איתי… הבנתי שזה אכן מה שקרה, שאביתר מת, אך הלב סרב להאמין. ההיגיון אומר, שלא יכול להיות שילד הולך לטיול ולא חוזר ממנו. שאלתי שוב ושוב אם זה לא טעות, ושזה לא יכול להיות. רציתי לצרוח על כולם, שיפסיקו לדבר שטויות חסרות הגיון, ושילכו מהבית שלי, אם לשם כך הם הגיעו, במקום זה בכיתי ובכיתי, ולא יכולתי להירגע. לא יכול להיות, שלא יהיה לי יותר אביתר. הילד היפה והאהוב שלי. דמיינתי אותו שוב ושוב במבט מפוחד כזה. דמיינתי אותו נחנק ומנסה לקרוא לעזרה, והמים ממלאים את פיו. תקופה ארוכה לאחר האסון הייתה חוזרת אלי תחושת החנק הזאת ומציפה אותי…

בזמן הזה אבנר היה בדרכו לבית חולים "העמק" בעפולה. בדרכו לשם החל להבין שהמצב קריטי אך לא שיער את הגרוע מכל.

אבנר: יצרתי קשר עם עוזרו של הרב פירר לבקש את עזרתו ובמקביל פניתי למכרים שיתפללו על אביתר . בכניסה לבית חולים "העמק" בעפולה שמתי לב שהרב יצחק דור נעלם, שיערתי, שהיות ויש בעיה לכוהנים להיכנס לבי"ח הוא נאלץ להמתין בחוץ. מלווה ברב הורביץ פניתי לאנשי חדר המיון ושאלתי היכן אביתר אביבי? הובלנו לחדר. רק אני נכנסתי . מולי עמדו צוות הכולל רופאים ועובדת סוציאלית. כולם בפנים קודרות. שאלתי מה קורה? איפה אביתר? אני רוצה לקחת אותו הביתה. ואז, כמהלומה נחתה עלי בשורת האיוב מפי הרופאה שקבעה את המוות. "ניסיתי, נלחמתי עליו, אך לא הצלחתי." אמרה הרופאה בעיניים דומעות .

התקשיתי להאמין. הסתכלתי וראיתי את פני כולם מבשרים את אותה בשורה מרה.

התיישבתי ובכיתי. ליבי נשבר, אחזתי בראשי. איך ייתכן ? שאלתי את הרופאה מה קרה, מה גרם למותו? "טביעה" ענתה הרופאה הוא כנראה היה זמן רב תחת המים. ניסינו הכול , מכות חשמל וכל הטיפולים…אך איבדנו אותו."

שאלתי: איך הוא הגיע בכלל למים? מי הכניס אותם למים? היכן אחיו התאום אביעד?

"אביעד בדרכו לכאן, אתה תצטרך להודיע לו" אמרה העובדת הסוציאלית. "ומה עם רעייתי, מי יודיע לה? " – "גם אתה. אבל בוא נתקדם לאט לאט."

נפגשתי עם אביעד, ובישרתי לו את הבשורה האיומה והמרה, שאביתר לא אתנו. "הם לא הצליחו להציל אותו." אביעד פנה לצוות הרופאים בתחנונים "אנא תנסו שוב. זה לא יתכן".

חיבקתי את אביעד ומיררתי בבכי, "הם עשו הכול אך ללא הואיל.

עכשיו צריך להתקשר לאמא להודיע לה. השיחה עם אורית הייתה קורעת לב, כל אחד ניסה להיות עדין ולבשר לשני את הנורא מכל עד שהבנו שהנורא מכל כבר ידוע…

הוכנסתי להיפרד מאביתר. ושם ראיתי את הרב דודי ליבוביץ , המחנך של אביתר בכיתה ז' יושב ליד מיטתו. במיטה שכב הילד הכי יפה תואר שהכרתי ושאלתי את עצמי: איך? למה ?

באותו רגע אחזה בי רעדת קודש, לא נגעתי באביתר. הוא היה נראה לי קדוש עליון. יצאתי מהחדר.

מראה זה מלווה אותי עד היום, כל יום וכל לילה.